לגוף שלנו יש מערכת חיסון שלרוב יודעת לרפא את עצמה כל הזמן ותוך כדי החיים מכל פצע, שבר או מחלה. ובכל זאת, מדוע מערכות הריפוי הטבעיות שלנו פוגשות לעיתים תקרת זכוכית בלתי נראית ואינן מצליחות לשקם את הגוף ולהתאושש ממחלות או מסימפטומים מסוימים? ומה בכלל הקשר בין ריפוי לכנות, או במילים אחרות בין ביטוי הרגשות שלנו לבריאות?
מוכנים? בואו נצא לדרך.
הדרך לריפוי עוברת דרך כנות
ריפוי עצמי אמיתי דורש כנות עמוקה. כעומק הכנות שלנו עם עצמנו, כך עוצמת הריפוי שתתממש אחד לאחד פיזית בגוף.
כנות עמוקה מתאפשרת כשהלב נפתח, וכשהלב נפתח והוסרו השריונות, נפגוש פגיעות. פגיעות נוכחת ומתאפשרת כאשר אדם פותח את לבו, כמו למשל בחודשים הראשונים של התאהבות חדשה או הדוגמא הכי טובה היא תינוקות וילדים קטנים שהפגיעות והעדינות שלהם נראית לעין.
באופן טבעי כולנו מאמצים ומטפחים עם השנים שריון שמאפשר לנו יכולת להתמודד עם מצבים רגשיים מבלי שניעלב או ניפגע מכל מילה שנאמרת סביבנו, או שגם אם ניפגע, נדע לצאת מזה בקלות יחסית. אצל גברים זה מאוד בולט משום שרבים מהם מאמצים כבר מגיל צעיר מאוד סוג של פאסון, החזקה גופנית ורגשית שמתבטאת כשריון רגשי ופיזי כאחד, מטרת העל שלו היא הגנה על מיתרי הלב הכמוסים והרגישים ביותר.
בבסיס מנגנון הגנה זה, נמצאות חוויות ילדות בהן נפגענו מאוד כאשר הלב שלנו היה עדין פתוח. בשלב מוקדם בילדות הבנו שאף אחד בסביבה לא יגן על רגשותינו העדינים, ובצער רב, סגרנו את הלב והעברנו את מרכז השליטה והתקשורת לצד הלוגי שלנו – הראש, פשוט עלינו קומה מהלב לראש. לכן רוב האנשים נמנעים מלחשוף את הלב ולהיות פגיעים, מכיוון שזה נחווה כאיום ממשי וההכרה המודעת שלנו תעשה הכול כדי לשמור עלינו מלהיות חשופים ופגיעים מדי. מסיבה זו כבר עכשיו ניתן להבין שתהליך החלמה מכל פציעה או משבר מעודד אותנו בראש ובראשונה לפתוח מחדש את הלב, להסכים לראות דווקא בפגיעות הזו מקור עוצמה, חיבור לחיים, לאותנטיות, ומכאן לזרימה מחודשת של אהבה עצמית והעצמה של יכולות הריפוי והמגנוט בכל תחום שנבחר להתמקד בו.
מבחינתי הקליניקה היא סוג של מרחב רחמי מוגן שמאפשר למטופל פשוט להיות בהרפיה עמוקה מתוך חיבור ללב, כדי לאפשר לפנימיות הלב הרגיש והפגיע לחשוף את עצמו אל ההכרה המודעת, מבלי לפגוש שם את הספקות והקולות המוכרים של הראש, בטח ובטח לא בקליניקה אליה הגיע לקבל עזרה והבנה.
מרגש מאד לראות כיצד שכבות הגנה שטופחו לפעמים במשך עשרות שנים נושרות אט אט במרחב הקליני, הלב נפתח ומתקיים שיח רגיש ומרגש, על פגיעות וזיכרונות עבר, מופיעות תובנות ודברים מתחברים – עד שהכול מובן ומיושב עם הלב. ופתאום יש שקט.
זהו תהליך מקסים שאני קורא לו לעיתים "השיבה הביתה – ללב" ההסכמה להרגיש, לפגוש את הכאב מאחורי הכאב, את המגבלה מאחורי המגבלה, לצמצם פערים ולחבק מבפנים.
על הקשר בין ביטוי לבין ריפוי
קשר הדוק מתקיים בין יכולת הביטוי הרגשית שלנו לבריאות הגוף, בין הדחקה למחלות ועל כן בחיי האישיים והמקצועיים אני משתדל ליישם קו מנחה האומר:
ביטוי = בריאות וקלילות.
הדחקה = מחלות, מועקה וכבדות.
מסיבה זו אני מעודד לבטא רגשות בכל דרך יצירתית שעובדת עבורכם, מבלי לפגוע בעצמכם או בסביבה, לבטא בעוצמה, לחגוג את הרגש בביטוי הווקאלי, בתנועת הגוף, בצליל, כתיבה, ציור ועוד. אני מאמין שככול שנלמד לבטא ולשתף רגשות בכנות, כך נחזיר לעצמנו את השמחה טבעית, הערך העצמי שלנו יתחזק תתפוס את מקומה.
המלצה, אם מתעורר כאב גופני כלשהו, פנו זמן שקט ושבו עם הכאב, תמללו אותו בכתב למילים, לצבעים או קולות, מצאו מישהו קרוב לשתף מה עובר עליכם באמת, כך תאפשרו לכאב להתנקות אל פני השטח ולפנות מקום לריפוי טבעי שיעלה מתוככם בו ברגע.
אז מה הקשר בין הלב שלך להחלמה מהפציעה?
'זיכרון תאי' צמד מילים שהם הגשר בין הכאב הפיזי שמבקש מאיתנו תשומת לב לכאב העמוק יותר רגשית, אנחנו ספר מהלך, לוקחים איתנו לכל מקום את סיפור חיינו על כל גווניו, כאב פיזי הוא ביטוי לכאב רגשי שביטל עוד חלק בערך העצמי שלנו כשהוא קרה, הערך העצמי יושב בלב ולא בראש, זה משהו שכל אחד ואחת יודעים בתוכם את המדד הפנימי שלו, אני מזמין אתכן לצייר בתוככם קו דמיוני מנקודת הכאב בגוף שמובילה ללב ( או ההיפך) לעזור לה לחבר אתכם להפעלה של רגש אוטנתי שעולה מכך – ולבטא אותו, זה עוד כלי נהדר לתמלול הכאב הפיזי לרגש – ומכאן לביטוי.
לסיכום,
פציעה גופנית מביאה לפתחנו הזדמנות והזמנה לפגוש ולממש רמה חדשה של לב פתוח, עומקים חדשים שטרם נחשפנו אליהם עד כה, ומתוך כך לזכות בחיים מתוך אומץ ועוצמה. זה קורה באופן טבעי ככול שטווחי התנועה של הגוף והרגש פתוחים, גמישים ואוהבים. זה מתאפשר פשוט כי הסכמנו שוב לסמוך על הלב ולאפשר לרגישות ופגיעות מקום ושיח,
וכך ככול שנאפשר זאת לעצמנו יותר, כך ההוויה תזרים אהבה חמימה לתוך הלב שלנו והתאים ממש, זה ירפא הכול, מעל ומעבר למה שצפינו. ניזכר שוב שמעולם לא עזבנו את הבית, התנועה היא פנימה והלב הוא השער.
בברכת בריאות ושמחה,
גלעד שימרון – אורטופדיה רגשית.
לכל שאלה נוספת ניתן לפנות אלי ישירות במייל המופיע באתר.
